Santa Maria delle Grazie

בלב מילאנו ניצבת סנטה מריה דלה גרצייה, בזיליקה של המסדר הדומיניקני ואחת היצירות המזוהות ביותר של הרנסנס הלומברדי. הדוכס לודוביקו איל מורו הזמין אותה כמאוזוליאום למשפחתו. לבנים וגרניט, חומרים לומברדיים מסורתיים, קובעים את מראה הבניין. את החזית הפשוטה והאלגנטית מחלקות שש תומכות לחמישה חלקים, ותבליטי טרקוטה מסגרים את החלונות ואת הוורדונים.

הדומיניקנים התיישבו במילאנו כבר ב־1227, וב־1460 תרם הרוזן גספארה וימרקטי את הקרקע לכנסייה. את האבן הראשונה הניחו ב־10 בספטמבר 1463, והאדריכל גויניפורטה סולארי ניהל את העבודות. בניית המנזר הסתיימה עד 1469, בזכות חסותו של וימרקטי, וסולארי עצמו עבד גם על הקתדרלה של מילאנו ועל הצ'רטוזה של פאביה. בין 1492 ל־1493 החלה הקמת הטריבונה המיוחסת לברמנטה, ויש המייחסים אותה גם לג'ובאני אנטוניו אמדאו. הטריבונה נועדה להצהיר על כוחו של הדוכס, והיא נושאת כיפה חצי־כדורית רחבה ולוג'יה עגולה ייחודית. בפנים נפרשת בזיליקה בת שלוש ספינות, בקמרונות צלעות ובמרחב אחד רחב ידיים. חלון עגול מרכזי וחלונות בעלי קשת מחודדת מאירים את קפלות הצד, וכותרות קורינתיות מסמנות את המעבר מהגותיקה לרנסנס.

בחדר האוכל של המנזר שוכן הפרסקו שהקנה למקום את תהילתו: "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. המתחם כולו נגיש לכיסאות גלגלים, ואונסק"ו צירפה את הכנסייה לרשימת המורשת העולמית. היא הייתה האתר האיטלקי השני שקיבל הכרה כזאת, אחרי חריטות הסלע של ואל קמוניקה בלבד.